פרשת דברים: חרדת הנטישה והשלכותיה

נמצאים אנו בסיום שנת הלימודים, ובעיני רוחנו עוברים סוגי התנהגויות של תלמידים, ילדים, אשר ניסו לבדוק אותנו במגוון דרכים במשך השנה החולפת, כדוגמת הצקות והפרעות חסרות היגיון,

במבט שני אנחנו מנסים לשחזר לעצמו איזה פתרון יצירתי אם בכלל, סייע לנו למזער את התופעה?.

עם מבט לעתיד היינו רוצים להיערך לשנה הבעל"ט לקבל כלים איך להתמודד מול המציק התורן הבא?

יתרה מכך, לנסות ללמוד מה הרציונל שעומד אחרי התנהגות זו? ואולי זה יהיה הפתח לתגובה הנכונה והרצויה.

כהקדמה,  חשוב לדעת שכל ילד רוצה להיות נאהב, והכי חשוב לו שזה יהיה ללא תנאי.
זו הסיבה שכבר בהיותו תינוק, יבכה וירטון לפעמים ללא סיבה מוצדקת, ולו כדי שיקבל יחס מהאם,

בתת מודע עומד החשש והחרדה אצל חלק גדול שמא יינטשו אותו…
לכן ילדים מידי פעם יעצרו את המשחק כדי לראות שהאם נמצאת בסביבה, ואו אז חוזרים לשחק.
{אכן, מומלץ גם כאשר ההורה צריך לצאת, כגון בתחילת שנה בימים הראשונים בגן וכדומה, להודיע לילד אחרי שנמצאים איתו זמן סביר, שאני חייב לצאת לזמן מה ואני יחזור לאסוף אותך, ולא לנהוג בטעות שנתאזרחה אצל חלק מההורים שבורחים לילד תוך כדי שהגננת מסתירה אותו מההורה…
כי אצל ילד אין מושג של זמן, וגם בריחה של רבע שעה נצרבת לו בתודעה כנטישה, והוא עלול לגדול חרדתי בהמשך, דבר שיגדיל את הבדיקה שלו מול הוריו}

בהמשך, הילד ינסה לבדוק אותנו בכל מיני מבחנים שילכו וישתדרגו עם הגיל, לראות האם הוא עדיין נאהב למרות ההתנהגות הפחות טובה, או שמא הוא נאהב על תנאי?

ואם חשבנו שהתגובה הטבעית שנגיב בכעס וננזוף בו, בשילוב הסבר מוסרי זה יעזור, הרי שמחד הוא יחוש שלא נאהב עקב התנהגותו, ו הפרשנות שלו ששונאים אותו, ואי אפשר להעלים תחושות שעוברות.

ומאידך, למד שזו ברירת המחדל שלו להשיג את תשומת לב ההורים והמורים בדרך השלילית, ובמבחן התוצאה לא נראה את השינוי המיוחל.

גם לתת הכול ללא תנאי וללא דחיית סיפוקים, נקבל ילד שהתחנך שהכול ביד ובמזומן, ובעתיד יתקשה להתאמץ וללמוד, יתקשה לוותר על תנאי סף ברמה שהתרגל… כדרכם של מקבלי פינוק יתר, ולא תמיד יש הבטחה שלא ישתנו העיתים.

לפני שניגש לדרך הרצויה,
נביא מקור לכך מפרשת השבוע.

רש"י הקדוש כותב על הפסוק: "ולא אביתם לעלת ותמרו את פי ה' אלוקיכם". "ותרגנו באהליכם ותאמרו בשנאת ה' אותנו הוציאנו מארץ מצרים לתת אותנו ביד האמורי להשמידנו"(דברים א. כו – כז) וז"ל: "בשנאת ה' אותנו – והוא היה אוהב אתכם, אבל אתם שונאים אותו, משל הדיוט אומר מה דבלבך על רחמך ומה דבליבה עלך". ומבאר השפתי חכמים:  שהם שונאים להקב"ה, ומשליכים שגם הוא שונא אותם, כמשל הדיוט שמה שבלב האדם אומר על חברו.

והשאלה נשאלת, הכיצד שייך לטעון כך על הקב"ה שעשה עבורם כל כך הרבה ניסים לכל אורך הדרך?
ללמדנו שזה טבע האדם, מכיוון שלא היו בטוחים שה' אוהב אותם, ממלא התפתח אצלם שנאה.

די בכך אם נראה כמה חשוב לאדם לקבל משוב חיובי עבור כל פעולה שעושה, למרות שיודע שמעריכים אותו…

וכאמור החשש שיושב אחרי זה, שמא יינטשו אותם.

לכן  הדרך הנכונה להעביר את המסר גם בתחושה הפנימית, כי הילד או התלמיד אהוב ללא תנאי, מה שמשרה עליו תחושת ביטחון שבכל מצב הוא לא יינטש, ואף אם התנהג שלא כהוגן, עלינו להתייחס ולדבר על המעשה ולא על העושה,

כי כל הדבקת תווית, תטביע את חותמה ואדרבה יעשה הכול כדי להצדיק את התווית שאולי גם תיתן לו את היחס, גם אם זה בדרך השלילית.

אין זה אומר שאין להציב תנאים בסיסיים לחנכו, אך  התנאי יהיה מלווה בהסבר שזה לטובתו, כדי שידע להתנהל הלאה בחייו, ולא כי אני ציוויתי ועליך להקשיב ולכבד את דברי וכדומה.

וזה עובד לפי היסוד שלימד אותנו שלמה המלך ע"ה  "כי כמים פנים לפנים – כן לב האדם לאדם",
שבה מרגיש התלמיד או הילד את מה שמוריו והוריו מקרינים לו, וכאשר ירגיש שהוא רצוי למרות… הרי שלא יצטרך לעורר פרובוקציות כדי למשש את התגובה שלנו, שהרי זוכה להכלה ואמפתיה באופן סדיר,
ואדרבה, בכך שנהגת אחרת ממה שאחרים מגיבים מתוך כעס, זה ישפיע עליו לשנות את דרכו ולהתחבר למי שבאמת מאמין בו.
זכור! "כל ילד צריך מבוגר אחד שיאמין בו" – תדאג שזה יהיה אתה.

שבת שלום ומבורך מאת אברהם אלחרר רב קהילת בית הכנסת המרכזי הספרדי קיפודן

לעילוי נשמת גבי בן אווה ז״ל

לעילוי נשמת דן בן פולה ז״ל