פרשת משפטים: שני חמורים ותורה אחת

בפרשת השבוע יש ציווי מעניין, המשלב חובה לסייע לחמור הרובץ תחת משאו, למרות הקושי הרגשי באשר בעל החמור נחשב לשונא שלנו.
"כי תראה חמור שונאך רובץ תחת משאו וחדלת מעזוב לו, עזוב תעזוב עמו".

במצווה זו,  האדם נדרש לסייע לפרוק משא מעל חמור שקרס תחתיו באפיסת כוחות ולמנוע ממנו צער גם אם מדובר בחמור של השונא שלו. כיוון שהחמור לא אשם בכך שהבעלים שלו נמצא בסכסוך איתנו.

בביאור המצווה כתב בספר החינוך וז"ל: "משורשי המצווה ללמד נפשנו במידת החמלה שהיא מידה משובחת ועובר עליה, ביטל עשה. הוא מראה בעצמו מידת האכזריות שהיא מידה מכוערת וכל שאינו מרחם – אין מרחמים עליו מן השמים שאין ראוי גופו לקבל הרחמנות".

המעניין הוא כי מצווה נוספת מופיעה בפרשת כי תצא העוסקת  בסיוע לטעינה על החמור שנאמר:  "לא תראה את חמור אחיך או את שורו נופלים בדרך והתעלמת מהם הקם תקים עימו" כלומר שאנחנו מצווים לא רק לפרוק את המשא שעל החמור, אלא גם לעזור לטעון אותו מחדש.

בתלמוד{בבא מציעא דף לב:} מבואר ש אם מזדמנים לפני האדם שתי סיטואציות, האחת לפרוק את הסחורה מעל החמור שקרס תחת משאו והשנייה לטעון סחורה לחמור שיוצא למסע, עליך להקדים את הפריקה מהטעם שיש צער בעלי חיים ויש חסרון כיס לבעל הבית. ורק אחר כך להעמיס את הסחורה, {וגם אז לשיטת רבנן החיוב דווקא בתשלום}.

למעט מקרה אחד והוא: כאשר  החמור שזקוק להעמסה הוא של השונא שלך, עליך להקדימו גם אם לידו נמצא חמור של אוהבך הזקוק לפריקה.

לתמיהת הגמרא מה עם  צער בעלי חיים של החמור הזקוק נואשות לפריקה?

משיבה:  ״אפילו הכי, כדי לכוף את יצרו עדיף", דהיינו במקרה המיוחד הזה, העדיפה התורה את כפיית היצר של האדם על פני סבלו של החמור.

אלא שעדיין קול נערתו של החמור הסובל צף בעיני רוחכם…

שמעתי לבאר כי למדנו כאן יסוד גדול: האדם הוא נזר הבריאה, וכל הבריאה נבראה לשרת אותו, ועד כמה שצריך האדם לבשר הבהמה או עורה או צמרה, הרי שמותר לו לעשות שימוש בבעל חי כפי שכתבה תורה בבריאת העולם. מאידך ציוותה תורה שעליך להכיר תודה לבהמה ולהקדים לה את האוכל לפניך{ונתתי עשב בשדך לבהמתך, (ורק אז) ואכלת ושבעת}, כמו כן ציוותה תורה לחמול על בעלי החיים ולא לצערם, ולכן עליך לפרוק בחינם כדי שלא תסבול.

אלא, שכשם שבמידה ויש צורך פיזי כמו אוכל וכדומה – הותר לך השימוש בבעל חי, כך גם כאשר יש צורך נפשי ומוסרי שהוא עבודת המידות כבסיס לבניין האדם, הותר לך לצורך חשוב זה לעשות שימוש בבעל חי, ולכן כדי לכוף את יצרו, ימתין החמור עם המשא עד שאעמיס לשונאי, ואז אתפנה לפרוק.

דבר נוסף למדנו בנפש האדם: עד  כמה חשובה תחושת לב האדם שממולי.

בעלי התוספות (פסחים דף קיג' עמוד ב' ד"ה שראה בו) הקשו: אם מדובר שהאדם שונא את חבירו באישור הלכתי, מה העניין של כפיית יצרו שיפרוק תחילה את של שונאו? והשיבו: כיון שהוא שונאו, הרי שגם חבירו שונא אותו, מצד הכלל שלימד אותנו שלמה המלך (במשלי כז) "כמים הפנים לפנים כן לב האדם לאדם", וזה ישליך שעל ידי כך, יבואו לידי שנאה גמורה ולכן שייך כפיית יצר.

תוספות מחדש לנו, שגם אם יש אישור לשנוא את האדם, עדיין זה גורם תגובה נגדית בגלל הפסוק: "כמים הפנים לפנים… ולכן עלינו לדאוג לעבודת המידות של חברי/שנואי, ולהקדים אותו כדי שלא יגיע לתחושה זו.

אותם ארגוני צער בע"ח שדאגו לסבלם של התרנגולים בערב כיפור, או יצאו נגד השחיטה היהודית, באו בשם המצווה שהתורה ציוותה, אך שכחו יסוד חשוב אחד, שהאדם הוא מעל הבעל חי כאמור, והם השוו את הבעל חי לאדם, וכשכך הם פני הדברים, בהחלט יתכן שיעדיפו את הבעל חי על פני האדם, ואף יחוסו עליו יותר מאדם.

אכן היה  מעשה ברבי משה מרדכי אפשטיין זצוק"ל ראש ישיבת סלבודקה שביקר בגרמניה לפני השואה וראה אישה מנשקת את כלבה, אמר ראש הישיבה: במקום בו מנשקים כלבים עוד ירצחו אנשים, וקרא עליהם את הפסוק  "זובחי אדם עגלים ישקון" (הושע יג' ב'), מי שמנשק עגלים עוד יהיה מזובחי האדם. ודבר מדבריו לא נפל ארצה.

הגרמנים כידוע ריחמו על בעלי חיים, וכשהגיעו לעם היהודי, כבר לא נשאר להם רחמים… וכמוהם כל אותם מדינות שיצאו נגד השחיטה היהודית, התעלמו מהשחיטה של היהודים…

אחת התמונות המפורסמות הזכורות לי מזה עשרות שנים, היא: של  הגאון הצדיק רבי אליהו לופיאן זצ"ל בה הוא נראה מניח קערת חלב לפני חתול קטן. החתול הזה כך הסביר הרב לתלמידים מסתובב באזור של הישיבה כבר לא מעט זמן וכנראה שהוא האחראי הישיר להיעלמות מכת העכברים שפקדה את הישיבה. האם לא מן הראוי להכיר לו טובה?! שאל אותם הרב…

התורה היא תורת חיים ומוסר ומידות, והיא הדרך לאיזון הנכון ושלמות בניין האדם.
שבת שלום ומבורך מאת אברהם אלחרר ~רב קהילת בית הכנסת המרכזי הספרדי קיפודן

לעילוי נשמת גבי בן אווה ז״ל