
מי שהתחיל כמנהל אגף תרבות במכבים־רעות הפך לאורך השנים לאחד האנשים שמאחורי הזיכרונות המשותפים של תושבי העיר ולאחד מעמודי התווך של העירייה. האיש שידו בכל ויד כל בו. בריאיון פרידה למודיעין בשבילך, אלון שמידט חוזר להתחלה, מספר על הרגעים שהצדיקו את הכול ומסביר למה דווקא עכשיו הגיע הזמן להגשים חלום ישן. ״תרבות שווה חמצן״, הוא אומר.
באמצע השיחה עם אלון שמידט, הריאיון מקבל פתאום משמעות אישית. אנחנו מספרים לו על מסיבות הקיץ לנוער, על האירועים ועל החוויות שנשארו איתנו כמי שגדלו במודיעין. מבחינתו, אלה היו חודשים של תכנון, ספקים, במות, אישורים ולילות בלי שינה. מבחינתנו, אלה זיכרונות ילדות.

במפגש הזה, בין מי שעמד מאחורי הקלעים לבין מי שגדלו מול הבמה, נמצא אולי הסיפור של שמידט בעיר.
אחרי 26 שנות עשייה, מנהל אגף תרבות היוצא של מודיעין מכבים רעות מסיים פרק משמעותי בחייו ועובר צפונה. הוא נפרד מעיר שצמחה יחד איתו, מצוות שהלך איתו לאורך הדרך ומקהל שעבורו הפך עם השנים מ״משתתף אנונימי״ לפנים מוכרות.
״אני עוזב מקום טוב, בלב שלם אך עם המון געגועים ועצבות של פרידה״, הוא אומר. אבל לצד הקושי יש גם התרגשות: חלום משפחתי ותיק עומד סוף־סוף להתגשם.
בהתחלה הוא בכלל לא התקבל
שמידט עבר עם משפחתו למודיעין בסוף 1999. באותה תקופה עבד כעצמאי וכצלם, כשמאחוריו כבר שנים בעולם המחול והבמה. כשפורסם תפקיד מנהל אגף תרבות במכבים־רעות, הוא הגיש מועמדות.
הבחירה הראשונה הייתה במועמדת אחרת. שמידט קיבל הודעה שהוא מדורג שני.
כשבועיים לאחר מכן הגיע הטלפון ששינה את המסלול. שאלו אותו מתי הוא רוצה להתחיל לעבוד. בשנת 2000 נכנס לתפקיד, עוד לפני איחוד הרשויות.
אחד הזיכרונות הראשונים שלו הוא ערב שירה בציבור בפארק המים ברעות, שאליו הגיעו כ־60 משתתפים. בשנה שלאחר מכן העביר את האירוע לבוסתן במכבים. המקום סודר, הוקם אוהל, הודלקו מדורות ונוספו תפוחי אדמה, קפה ועוגות. לדבריו, הפעם הגיעו קרוב ל־120 איש.
האירוע הלך וצמח, ובהמשך עבר גם לגבעת הברושים. לאורך השנים הופיעו בו מיטב אמני ישראל, אבל שמידט חוזר דווקא לדבר שנבנה סביב המופעים: האמון של הקהילה.
״לכל דבר שנגענו שם, התושבים במכבים־רעות נתנו אמון״, הוא אומר. התושבים היו צמאים למשהו אחר, והיו שאמרו לו: ״רק תגיד מתי ואנחנו באים״.

הבקשה להופעת נוער שהפכה ל״צלילי סתיו״
אחד המפעלים המזוהים ביותר עם שמידט הוא פסטיבל ״צלילי סתיו״, שלדבריו ייסד וניהל מראשיתו ועד המהדורה ה־26, שהתקיימה לפני כשבוע.
הרעיון התחיל מבקשה לתת במה להרכבי רוק מקומיים של בני נוער. שמידט ראה הזדמנות רחבה יותר: להפוך את הגינות למרחבי הופעות, לשלב הרכבים קטנים וליצור מפגש בין מוזיקה, נוף וקהל.
גם היום, כשהוא מתאר את העבודה על הפסטיבל, הוא מדבר בהתלהבות על התאמת המופע למקום. באחת ההפקות הציב ארבע נגניות נבל על אי קטן בפארק בעמק איילון, כשהקהל יושב מסביב. מבחינתו, המיקום היה חלק מהיצירה.
הוא נזכר גם במופע מוזיקת עולם בתיתורה: כשהירח עלה באופק המזרחי, ההופעה הפכה למסיבת טבע. גם שם, החיבור בין המקום, המוזיקה והקהל יצר משהו שלא היה אפשר לתכנן עד הפרט האחרון.
״האווירה, הפארק, המיקום והמוזיקה יוצרים לך חוויה״, הוא מסביר.
כשאנחנו מבקשים ממנו לבחור פרויקט שמסמל את דרכו, ״צלילי סתיו״ מופיע מיד. אבל אליו מצטרפים ערבי השירה, העדלאידע ואירוע ״סליחות לאור זריחה״. על האחרון הוא מדבר בהתרגשות מיוחדת: התושבים והתלמידים נפגשים בשעת בוקר מוקדמת, התפילה נשמעת והשמש מתחילה לעלות.
״מי שלא היה שם לא יודע מה זו התרוממות רוח״, הוא אומר, ומדגיש שאין מדובר בהדתה, אלא באירוע תרבותי המשלב בין המסורות.
״השכר שלי זה לראות את התושב מחייך״
למרות רשימת האירועים הארוכה, שמידט מתקשה לבחור רגע שיא אחד. מבחינתו, התשובה נמצאת בקהל.
״השכר שלי זה לראות את התושב, את הילד, את הסבא, את האדם המבוגר, מחייכים ובאים״.
הוא מספר שלפני העדלאידע נהג לנסוע לאט לאורך עמק החולה, להשמיע ברכב את המוזיקה בעוצמה ולבדוק איך היא מרגישה לאורך המסלול.
״רק בשביל לשמוע אם זה עובד לי בבטן״, הוא אומר.
אותה תחושה מנחה גם את תפיסת התרבות שלו. הופעה היא סיבה לצאת מהבית, לפגוש שכנים וחברים ולהרגיש חלק מהעיר. משפחה שפורסת מחצלת בפארק, אנשים ששרים יחד וילדים שרוקדים וצועדים בתהלוכה הופכים את המרחב הציבורי למקום משותף. מבחינתו, יש להסתכל על המרחב הזה כעל במת מופעים.
״תרבות שווה חמצן״, הוא אומר. ״זה אנרגיות, זה חמצן, זה לצאת החוצה… זה קהילה״.
העבודה שהקהל לא רואה
מאחורי החוויה הזאת נמצאת עבודה מדוקדקת: ביטחון ובטיחות, חשמל והגברה, ניקיון, נגישות, תיאום עם בתי ספר, ספקים ואמנים. שמידט מתאר תפקיד שמחייב לראות גם את התמונה הגדולה וגם את הילד שצריך להצליח לראות את הבמה.
״כשנפתח המסך, לא מעניין מה קורה מאחורי הקלעים. מעניין שהתושב או הצופה רואה הצגה״.
ההיכרות שלו עם שני צדי הבמה התחילה הרבה לפני שהגיע לעיר. שמידט גדל בירושלים, ואמו ניהלה משרד כרטיסים. כילד ישב בקופות התיאטרון, מוקף בקהל, בהצגות ובהופעות. בהמשך היה רקדן, ולדבריו גם רקד וניהל את להקת יונתן כרמון. לצד זאת למד אלקטרוניקה וצילום.
״הפכתי את כל התחביבים שלי למקצוע״, הוא אומר.
מבחינתו, הניסיון הזה מלווה אותו בכל הפקה: בהבנת הצרכים של האמן, בתכנון המופע וגם בנכונות לרדת לשטח לנקות כיסאות שהגיעו מלוכלכים ולתת מענה לכל בעיה.
גם ברגעים הקשים היה צריך ליצור מקום למפגש
לאורך השנים נדרש האגף להתאים את הפעילות גם לקורונה ולתקופות מלחמה. שמידט מספר על הצורך למצוא פתרונות שיאפשרו לתושבים לצאת, להיפגש ולקבל מעט הפוגה, בהתאם למגבלות.
בתקופת הקורונה, כשהסופרמרקטים נשארו פתוחים כמקומות חיוניים, חלק ממופעי ״צלילי סתיו״ נכנסו אליהם. לצד משאיות עם אמנים, הרכבי מוזיקה הופיעו בין העגבניות למלפפונים. גם בתוך מגבלות התקופה נמצאה דרך להביא את התרבות אל התושבים.
באחת התקופות, לדבריו, התקיימו במתחם הגריי פעילויות לילדים בסבבים, לאחר שנבדקה התאמת המקום להנחיות. הוא זוכר את המתנפחים, היצירה, המוזיקה ואפילו את הדאגה לחיבור לאינטרנט.
לצד רגעי השמחה היו גם מפגשים קשים עם משפחות שכולות, במסגרת ההכנות לטקסי זיכרון. על החלק הזה בעבודתו הוא מדבר בכאב. הוא מספר על השיחות, הכתיבה והאחריות להעביר את הסיפור האישי של המשפחה אל הטקס ברגישות.
״זה נכנס לך פנימה״, הוא אומר.
בגיל 60, הגיע הזמן לחלום הבא
המעבר לצפון, מספר שמידט, אינו רעיון חדש. כבר לפני יותר משני עשורים הוא ואשתו שקלו לעבור, ואף מצאו אפשרויות עבודה. אז, הנסיבות המשפחתיות והמרחק הכריעו והם נשארו.
השנה נפתחה אפשרות מקצועית בגליל העליון. שמידט ניגש למכרז והתקבל. כשהילדים כבר גדולים, החלום הישן הפך להחלטה.
״בגילי, אתה לא בא לעשות סיבוב. אתה בא להגשים את עצמך, להגשים חלום נוסף״.
ההחלטה הייתה מרגשת, אבל החודשים שקדמו לפרידה היו מורכבים. הוא ישב בישיבות על אירועי השנה הבאה, שמע את התוכניות וידע שכבר לא יהיה שם כדי להוציא אותן לפועל.
כשסיפר לצוות, הרגש פרץ החוצה.
״הברז נפתח״, הוא מתאר בפשטות.
הפרידה על הבמה, והטלפון שנשאר פתוח
אחד מרגעי הפרידה המרגשים התרחש ב״צלילי סתיו״, בחיבור שיצר בין קובי אפללו לשלומית אהרון. במהלך המופע הוזמן שמידט לעלות ולשיר איתם את ״על הדבש ועל העוקץ״. זמן קצר לאחר מכן עלו אנשי צוות המשרד עם זר פרחים.
היו דמעות ומחיאות כפיים. אחר כך הגיעו שיחות, הודעות ומילים חמות מתושבים.
עבורו, זה היה ביטוי נוסף לאותה קרבה והצלחה שהוא מתאר לאורך הריאיון: עיר גדולה שבה אנשים עדיין מכירים, עוצרים ברחוב ומרגישים בנוח לפתוח בשיחה.
שמידט מבקש להודות לצוותים שעבדו איתו לאורך השנים ולהנהלת העיר שנתנה בו אמון ואפשרה לו לפעול, ובהם גם ספקטור, שליווה אותו בתקופתו.
תודה מיוחדת הוא מקדיש למנכ״ל העירייה יורם כרמון, על הליווי הצמוד לאורך הדרך. ״המנטור שלי, שקיבל את כל השיגעונות שלי״, הוא אומר.
לראש העיר חיים ביבס הוא מודה על שנתן לו, כלשונו, ״לשחק בגן המשחקים של העיר״ ולייצר מרחב תרבותי שמחזק את הקהילתיות. ברוח הסיסמאות המוכרות, הוא מוסיף בחיוך: ״אמרנו כבר שמודיעין היא עיר שהיא כפר? וביחד עם חיים, עדיין זאת גם וגם. אז המון תודה״.
למי שייכנס אחריו לתפקיד הוא מכין מסמך חפיפה מפורט, עם הידע שצבר לאורך הדרך. הוא מאחל לו הצלחה ומבקש לתת לו את הזמן והמרחב להוביל, להפוך את התפקיד לשלו ולהמשיך להעצים את התרבות בעיר.

לתושבי העיר הוא משאיר בקשה פשוטה: להמשיך להגיע, להשתתף, להציע ולשמור על הקהילתיות.
״אני מאחל לתושבים שרק ייהנו, יבואו, ישמחו, יחגגו, כי זה מה שמגיע להם. ושימשיכו להגיע וליהנות מתרבות איכותית, שלא תיגמר״.
וגם אחרי המעבר, הוא מבטיח להישאר זמין לעזור.
״כל דבר שצריך ממני, הטלפון שלי פתוח״, הוא אומר. ״בכל זאת, חלקת אלוהים קטנה שלי״.
אחרי 26 שנים, שמידט יוצא לפרק הבא. כאן נשארים הפסטיבלים, המסורות והזיכרונות של תושבים שגדלו עם האירועים שהוביל. והוא, גם ברגע הפרידה, כבר מביט קדימה: ״מה לא הבנת? רק התחלתי, החיים לפניי״.
