פרשת כי תבוא: הכרת הטוב כמבוא לשמחה

הפרשה פותחת ב הבאת ביכורי פרי האדמה והקריאה הנלווית לה,

בה מתאר האיש הישראלי את מה שעבר עליו, טרם זכה להגיע לארץ הנבחרת ולזכות לגדל את הפירות שנשתבחה בהם.

ללא שום מחיקת היסטוריה,
גם זו הכוללת תקופות שפחות האירו פנים לעמינו.

ואו אז מופיע  "ושמחת בכל הטוב…

והשאלה עולה מאליה,
הבאת הביכורים, בהחלט מרשימה ומעידה על "הכרת הטוב" של החקלאי ליוצר הכול.

אך  מה עניין שחר ההיסטוריה, לפרי שבטנא?

ומדוע זה מה שיגרום בסופו של יום לשמחה?

נראה להסביר,
טבע האדם שזכה להתקדם בחייו,
לשכוח את אלו שסייעו לו, להגיע לאן שהגיע…

ואו אז מתגנב לליבו אף תחושה של
"כוחי ועוצם ידי עשה לי את החייל הזה"

הפעולה שתשמר אותו מכך,
תובן לפי המעשה הבא:
מסופר על עשיר גדול שמנהג מוזר היה לו, מפעם לפעם היה נכנס בגפו לחדר מסתורי בטירתו  ומתייחד שם לזמן מה ויוצא.
אגדות שונות עשו להם כנפיים,
אך התעלומה נותרה בעינה,

ביום מן הימים אחר הפצרות מרובות,
ניאות העשיר לחשוף את סודו.
וכה היו דבריו:

"בצעירותי הייתי רועה צאן, עם החליל והמקל והבגדים הצואים, ויהי היום ויתמזל מזלי מעלה ואט אט הגעתי למעמדי הרם, כדי שלא אתגאה ואשכח את מי שנתן לי את החייל הזה,
ייחדתי חדר עם אותם בגדים, ואחת ליום אני נכנס לחדר זה ולובשם ומזכיר לעצמי מהיכן הגעתי…

להעריך למה זכה החקלאי שזכה לעלות לארץ המובטחת, ולשבת תחת גפנו ותאנתו,

לא מספיקה הופעת הבכורה,

יש לספר את שחר ההיסטוריה, מהיכן הבורא, אסף אותו ולאן הביאו,

או אז ניתן להגיע לשמחה האמתית, שפורצת ואינה ניתנת לזיוף,
כי אני שמח ומרוצה ומעריך את מה שקיבלתי.

שהרי  העצבות מקורה בחוסר סיפוק ותחושת החמצה ומחשבה שמגיע לי יותר,
והשמח בחלקו חש שקיבל את המירב.

אכן מחקרים מוכיחים כי  ההכרה בטובה וההודאה שבאה בעקבותיה, גורמות לאדם להיות יותר מאושר, ומאפשר,
הדבר  משפיע גם על קשריו החברתיים, וראייתו החיובית.

נחנך את ילדינו/תלמידינו להיות שמחים בחלקם, לדעת להודות על הטוב,
ואו אז *ידעו להתמודד עם מאורעות החיים בצורה וראיה חיובית.*

שבת שלום ומבורך מאת אברהם אלחרר רב קהילת בית הכנסת המרכזי הספרדי קיפודן

לעילוי נשמת גבי בן אווה ז"ל

לעילוי נשמת דן בן פולה ז״ל

ולהבדיל לרפואתו השלימה של הרב חיים אליהו רפאל בן סעדה בתשח"י

זמני השבת במודיעין