פרשת שמות: לצאת מאזור הנוחות

אחד הדברים ש שומרים על מצבו הנפשי של האדם, היא השגרה המבורכת*
באשר יש  סדר יום מובנה עם לו"ז מסודר ועיסוק בתחום שמרגיש שהוא מחובר אליו ויודע את העבודה.

פעמים עקב אילוצים מסוימים נדרש האדם לשנות את מקום עיסוקו עקב מעבר דירה וכדומה, אין ספק שזה  מצריך הכנה נפשית והסכמה פנימית למעבר ויציאה מאזור הנוחות, מתוך הבנת הסיבות לשינוי.

קשה הדבר כאשר השינוי נעשה ללא הכנה וללא סיבה הקשורה אליו,
בפרט אם מחליטים עבורו לשינוי לתחום עיסוק שאינו תואם לכישוריו וסגנונו.
כאן כבר התחושה שהוא  עובר לאזור הנחות, וזה משפיע על דימויו העצמי.

מעביד שנוהג כך, מוכיח עד כמה הוא דיקטטור וכל מטרתו לשלוט בעובד…

בפרשת השבוע פרעה מבין שעם ישראל הולך וגדל ורואה בכך איום דמוגרפי,
בתחכום המציא שיטות דיקטטוריות של ערעור הדימוי העצמי בצורה אלגנטית בהיותו דמגוג,
והחל לגייסם דרך הצעת עבודה בתנאים טובים, כשהוא עצמו המודל להשראה…
בהמשך החל בהרעת תנאים, עם אותו הספק.

המטרה הראשונית "תכבד העבודה על האנשים ויעשו בה ואל ישעו בדברי שקר",
כאשר מעמיסים על העובד – "מרוויחים" שאין זמן להתלונן וכמובן להתפלל, הוא משכנע את עצמו בשקר שמאמין שזה דברי שקר…

וכאן הוא מוסיף  מטרה משנית , לערער את היציבות שלהם, ומעביר את הגברים לעבודה של נשים ולהיפך,
מעמיס משוי גדול על קטן ולהיפך(מדרש רבה).

ודווקא כאן במקביל צומח להבדיל המנהיג של עם ישראל שגודל בבית של ממציא הדיקטטורה עם הצווארון הלבן,  ומשה רבינו ע"ה קם ויוצא מאזור הנוחות שלו ומארמון המלוכה השמור של פרעה ויורד אל העם.

"ויצא אל אחיו וירא בסבלתם" – הוא יצא כי הוא ראה בהם אחיו וחש את צערם והשיב בתחכום לפרעה,  עם הצעה לסייע לו בתוכנית, ואמר לו: אתה רוצה תפוקה מלאה, תהיה תן להם יום חופשי כדי שתרוויח אותם לאורך זמן, והלך ונתן להם את השבת. (מדרש רבה).

וזה  זיכה אותו כפי שכתוב במדרש רבה: "אמר הקב"ה: אתה הנחת עסקיך והלכת לראות בצערן של ישראל ונהגת בהן מנהג אחים, אני מניח את העליונים ואת התחתונים ואדבר עמך, הדא הוא דכתיב "וירא ה' כי סר לראות"… לפיכך – "ויקרא אליו אלו' מתוך הסנה".

הראייה של השני גם כשיש לך אפשרות להתעלם, מגלה את עוצמתו של המנהיג וזה הכבוד האמיתי שלו, כפי שמצאנו במדרש, "ואף משה לא בחנו הקב"ה אלא בצאן, אמרו רבותינו : כשהיה מרע"ה רועה צאנו של יתרו במדבר, ברח ממנו גדי ורץ אחריו עד שהגיע לחסית, כיון שהגיע לחסית נזדמנה לו ברכה של מים ועמד הגדי לשתות, כיון שהגיע משה אצלו אמר: אני לא הייתי יודע שרץ היית מפני צמא, עייף אתה, הרכיבו על כתפו והיה מהלך.  אמר הקב"ה יש לך רחמים לנהוג צאנו של בשר ודם כך, חייך תרעה צאני ישראל* הוי 'ומשה היה רועה"  (שמו"ר ב' ב').

נשאלת השאלה, הרי זה מעשה מבזה, כפי שרואים אצל גנב שהתבייש בהרמת השה, הכיצד דווקא מעשה זה הפך לאבן בוחן של משה כמנהיג?

התשובה לכך, היא כי הכול תלוי בכוונת ומטרת המעשה, כאשר האדם לוקח את השה על כתפו במטרה לנוס כמה שיותר מהר ממקום הגניבה – בהחלט מבזה,
אך כאשר המטרה היא עשיית חסד/מצווה עם השה – אין לך כבוד גדול מזה. ואדרבה זו המנהיגות.

מסר חשוב זה ניתן להנחיל לילדים /תלמידים כדי ללמדם מהי המנהיגות האמיתית, אתה רואה אח או חבר במצוקה חברתית וכדומה, אולי אפילו הציעו לך להיות בקבוצה הגבוהה ולהתעלם מאותו חבר כי…, המנהיגות היא לראות דווקא את החלש ולסייע לו ולהיות עמו, גם אם זה אולי כרגע מצטייר פחות נחמד.

נקודה זו משליכה להרבה נושאים חשובים בפרט בגיל הנעורים שלחברה יש כוח גדול.

שבת שלום ומבורך מאת אברהם אלחרר ~ רב קהילת בית הכנסת המרכזי הספרדי קיפודן

דבר תורה זה מוקדש לעילוי נשמת גבי בן אווה ז״ל